כדי לא להחמיץ דבר

לשוחח ללא מאמץ – נסו ותיווכחו !

כיצד נראה מישהו ש"מנסה להקשיב"? רוכן קדימה, משפשף את הפרצוף, מטה את האוזן "הטובה" שלו לכיוון הדובר, או בימי אוליבר טוויסט – מצמיד "שפופרת שמיעה" לאוזנו ונובח "מה אמרת?!"

בתפקידי כאודיולוגית קלינית, אני עובדת לעתים קרובות עם אנשים שמנסים מכשירי שמיעה או עזרי הגברה אחרים בפעם הראשונה. הרגע האהוב עליי הוא כאשר המטופל או המטופלת נשענים לאחור, ואני יכולה ממש לראות כיצד שרירי הפנים שלהם נרגעים. זו הנקודה שבה אני יודעת שהם יכולים לשוחח בקלות.

ה"מאמץ" שאנשים הסובלים מאובדן שמיעה חווים אינו רק תחושה סובייקטיבית, ותופעה זו נחקרה רבות בעשור האחרון.

אולם כיצד מודדים את המאמץ הזה? מעבר לתחושה הסובייקטיבית, מדענים חיפשו לזהות תגובה פיזית שתאפשר להשוות אובייקטיבית בין מקרים שונים ומטופלים שונים. תגובה פיזית מדידה כזו היא התרחבות האישונים.

בהמשך לתפיסה ש"העין היא החלון לנפש", התרחבות האישונים יכולה להיות אינדיקציה ברורה להשקעת מאמץ. רובינו יודעים שקוטר האישון הולך וגדל ככל שמחשיך (כדי לאפשר לקלוט יותר אור), אך המחקר גילה גם קשר ישיר בין גודל האישון לבין מאמץ קוגניטיבי. במילים אחרות, האישונים שלנו גדלים יותר כאשר אנחנו מבצעים משימה קוגניטיבית קשה, בהשוואה למשימה פשוטה.

למעשה, מחקרים הראו כי גודל האישון רגיש לסביבות אקוסטיות שונות. בעת האזנה לדיבור בסביבה רועשת גודל האישון גדל, דבר המעיד על מאמץ. מדידת גודל האישון והתגובתיות שלו (Pupilometry ) הראתה גם שינויים במאמץ בין מבוגרים או אנשים עם אובדן שמיעה, לבין צעירים או אנשים עם שמיעה תקינה.

אחת מעמיתותיי שסובלת גם היא מאובדן שמיעה, אמרה לי פעם: "בהתחלה חשבתי שאם רק אתאמץ יותר אצליח לשמוע יותר טוב. אבל כשהבנתי שיש כל כך הרבה תחומים בחיים שמצריכים ממני מאמץ, הבנתי שמשהו בסיסי כמו שמיעה ותקשורת לא צריך להיות אחד מהם!". יכולתי לראות בעיניה עד כמה היא משוכנעת ושלמה עם הדברים שאמרה.

כולנו רוצים להשתלב בשיחות בקלות ותוך מאמץ קוגניטיבי מינימלי. כולנו רוצים שתהיה לנו אפשרות להישען לאחור ולהירגע.

 

מאת תמי הראל, אודיולוגית קלינית

למידע נוסף

הרשם/י לקבלת עידכונים וחדשות

לקריאת הבלוג שלנו

יצירת קשר


66s78